Bava Metzia 109b – בבא מציעא קט:‏ – Shas HaMeforash

(1)

וְסָפַר מָתָא כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי כְּלָלָא דְּמִילְּתָא כֹּל פְּסֵידָא דְּלָא הָדַר כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין דָּמֵי.

and a town scribe who drafts documents on behalf on the local residents, all of these are considered forewarned. Therefore, any loss incurred due to them is deducted from their wages, and they are fined without the need for prior warning. The principle of this matter is: With regard to any loss that is not recoverable they are considered forewarned.

רי״ףתוספותראב״דאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף בבא מציעא ס״ו.}

{בבלי בבא מציעא קט ע״ב} אמר רב מניומי בריה דרב [נחומי]⁠¹ באתרא דשקיל שתלא פלגא וארישא תולתא האי שתלא דבעי איסתלוקי² יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה כי היכי דלא ליפסוד³ בעל הבית {פי׳ ר״ח⁴} והיכי דמי כגון דהוה לי⁵ כוליה שבחא תריסר סילעי [לשתלא]⁠⁶

{רי״ף בבא מציעא ס״ו:}

שיתא ולמרי ארעא שיתא ואי בעי שתלא לאיסתלוקי שקיל ארישא דנחית בדוכתיה תולתא דאינון ארבעה סילעי פשו להו⁷ מתריסר סילעי תמניא שקיל מרי ארעא מיניהו שיתא סילעין⁸ דאינון מנאתא דיליה פשו להו⁹ תרי סילעין¹⁰ דאינון ריבעא דתמניה ודינקא דתריסר שקיל להו שתלא והינו דקאמרינן ריבעא דהוא דינקא כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית ממנתא דיליה כלום

ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לעשר שנין קש לחמש שנין אביי אמר הואיל ובזמנו קש פירא הוי רבא אמר אפילו הכי קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דלא מכלינן קרנא והילכתא כרבא¹¹

1. נחומי: ראה כתובות פא ע״ב, וכן באור זרוע ורא״ש כאן. לפנינו בכ״י סוטרו: ״נחמן ומי״. וכן בכ״י ירושלים: ״נחמן״ (אפשר שהוא שיבוש קריאה של ״נחומי״, או נסיון לתקן). כ״י נ: ״נחום״. דפוסים: נחומאי.

2. איסתלוקי: וכן כ״י נ. דפוסים: סלוקי.

3. ליפסוד: דפוסים: לפסיד.

4. בקטע גניזה.

5. לי: כ״י נ, דפוסים: ״ליה״. בכ״י ירושלים חסר.

6. לשתלא: כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״לשותלא״.

7. להו: וכן כ״י נ. דפוסים: ליה.

8. סילעין: כ״י נ: ״סלעי״. דפוסים: סילעי.

9. להו: דפוסים: ליה.

10. תרי סילעין: כ״י נ: ״מתריסר״. דפוסים: תרי סילעי.

11. ההוא גברא...כרבא: מובא גם ברי״ף לעיל פרק ו (דף מט ע״א).

וספר מתא כמותרין ועומדין – פי׳ בקונטרס משום דשבשתא כיון דעל על לכך חשיב פסידא דלא הדר וליתא דרבא גופיה אית ליה בפ׳ לא יחפור (ב״ב דף כא. ושם) דשבשתא ממילא נפקא אלא להכי קרי ליה הכא פסידא דלא הדר לפי שבאותה שעה שלימדו שיבושים נתבטל לו לימוד של אמת.⁠¹

1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״מסלקינן״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ק״ט.

¹הא דרוניא דאפסיד וסלקיה רבינא ויהב ליה שבחיה מאי דלא אפסיד יהב ליה. ויש לומר דכל שבחיה נמי יהב לפנים משורת הדין מיהו כפי מה שפירש בגמרא כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית. והא לא אתרי בי ואמאי מסלק לי לא צריכת התראה דשתלא טבחא ואומנא ומיקרי דרדקי דפשע בינוקי כמותרין ועומדין דמו ומסלקין אותו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר וכו׳. פירוש פסידא דלא הדר ובריא לענין סלוקי לא בעי התראה אלא מסלקינן ליה ומעברינן ליה ואין צריך לומר שמשלם. והנה כלהו פסידא דלא הדר נינהו מיקרי דרדקי שמכה אותם יותר מדאי. שתלא דמוכר גופני והם מתים. טבחא פשוט הוא. אומנא שמוציא דם יותר מדאי כל אלה הזיקן ברור.

²אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא ליה הנח לי את חלקי ואעבוד אותה או אני אניחה ותקח אתה תשעה חלקים ואני שלשה ותתן לאריס שלשה דהוא תילתא בהדי מנתך נמצא שתלא נוטל ריבוא ממש.

³קופא סבא לפלגא פירוש קופא קורא כדאמרינן בברכות קפודקיא כשורא קיימא בריש עשרה. ק״פ כשורא דקיימא י״א בראש עשרה כי עומד בראש העשרה. והטעם אם מסתלק השתלא כשהתליעה קורת האילן והדלית בזמנו מסתלק ונוטל חצי השבח וחצי העצים אבל אם שטפה נהר והכחישו האילנות והוא מסתלק אינו נוטל אלא ריבעא.

⁴ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים קש לחמש שנין. פירש הרב בזמנו קש ובהא פליגי אביי ורבא אבל שלא בזמנך דברי הכל קרנא הוי וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דלא מכלינן קרנא ובזמנו פליג אביי ואמר כי העצים היבשים פירא הן וקוצץ לעצים מהם וגם כן זורע ירק בקרקע ואוכל אם יש מקום זריעה דלא גרע מחוכר.

⁵הכי גרסינן: מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו. ולא הוה צריך למימר נקצץ דומיא דיבש והויא נמי תיובתא דאביי אלא משום דמשמע ליה דתרווייהו חד גווני נינהו דאלו תרי גווני הוו חד בימנו וחד שלא בזמנו למה ליה למתני יבש ונקצץ ליתני יבש האילן בין בזמנו בין שלא בזמנו שניהן אסורים בו אלא ודאי חד גווני נינהו ולאקושי נקצץ ליבש דיבש משמע בזמנו לא לאקושי יבש בזמנו לנקצץ דנקצץ משמע טפי שלא בזמנו.

1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

5. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

ההוא שתלא דאמר הבו לי שבחאי דבעינא למיסק לא״י אתא לקמי׳ דר״פ בר שמואל א״ל שומו לי׳ שבחי׳ א״ל רבינא הוא אשבח וארעא לא אשבח. א״ל פלגא קא אמינא א״ל עד האידנא הוה קא שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה עושה כל עבודותיו בה כמשפט האריסין עכשיו זה יטול כל המניע לו דהיינו חצי בשבח וילך ועל בעל הבית יוטל טורח עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריס ודרך אריס שיורד לכרם נטועה ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה. אמר ליה ריבעא דשבחא קא אמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דתרי תילתי המניעין לבעל הבית משתוציא שליש שיצטרך לתת שליש לאריס שיורד לה דהוא דנקא דכל שבח הכרם כגון אם השבח שש דינ׳ יוציא מהם שליש שעתיד לתת לאריס נותרו ד׳ דינ׳ מהם. מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטי לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה. דאמר רב מיניומי בריה דרב נחומי׳ באתרא דשקיל שתלא פלגא בפירות ועושה עבודתה לעולם ואריס היורד לתוך כרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות. האי שתלא דבעי לאיסתלוקי שיימינן ליה שבחא כי היכי דלא ניפסד בעל הבית כלומר מעיינינן במילתיה למיתב ליה כי היכי דלא נימטייה לבעל הבית פסידא בסילוקו של זה אי אמרת בשלמא דנקא שקיל שתלא שפיר דכי היכי הדר שקיל אריסא תילתא הרי ג׳ דינרין בין שניהם פש ליה פלגא לבעל הבית כדהוה שקיל עד השתא אלא אי אמרת ריבעא ממש דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שוויין שני דינרין פסיד בעל הבית חצי דינר ממחציתו א״ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ונימא ליה שתלא מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו בהחצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיעו לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה ג׳ ריבעי כרם לחלקך מהם תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה מנתא דידי מאי דבעינ׳ עבידנא ביה אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי. ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזביננא ומסתליקנא והקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באתה לקנותו הרי אין עלי לעשותו לך ותאכל אתה פירותיו בחנם תתנהו לאריס ולישקול מיניה וביה שהרי עכשיו אתה קונהו ממני ולעולא ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי פירות ומעתה יאכל שני שלישים והיינו ד׳ דינרין) א״ל כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתרץ לפי קושייתך. ויש מפרשים דדחי׳ מידחא. ולא היא על כרחיך קבולי קיבלה. חדא דקושיא מעלייתא היא. ועוד מדקאמר סבר רב אשי למימר מכלל דבמסקנא לאו הכי הוא:

[שם]
אמר רב מניומי בריה דרב נחומי קופה סבא פלגא שטפה נהר ריבעא פי׳ גפן שהזקינה בכרם הרי היא כשאר זמורות וקנים שחולקים בהן ונוטל בהם שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחא בהכי אדעתא דהכי נחת שטפה נהרא ובאו לחלוק את העצים הוה ליה כשתלא דמסתלק בלא זימניה ושקיל ריבעא כדאמרן שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי פעמים ששוטף את הקרקע והכחישו ואינו ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה:

[שם]
ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין כמשכנתא דסורא א״נ בנכייתא וקש לחמש שנין הזקין בזמנו שהיה ראוי לכך. אביי אמר פירא הוי עצים שלו ויטלם המלוה. רבא אמר קרנא הוי וילקח בהם קרקע ויאכל פירות עד מישלם עשר שנין דלא מיכליא קרנא:

סימן שסא

כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל והילכתא כרבא:

רש״י בד״ה ונימא ליה כו׳ והיינו ריבעא ממש כו׳ נ״ב פירוש מה שאתה נותן לאריס הוא ריבעא ממש של הכל והוא שליש משלך:

וסופר מתא. כלומר סופר של דיינים שכותב הכתובות ושטרי מכירות שאם יחסר אחד מן התנאים שהוזכרו שם ולא זכרם בכתב שוב לא יהו נאמנים העדים דלא אתי על פה ומרע לשטרא. ויש גורסים ספר מתא אותו אומן שמגלח במספרים ואם יגלח יותר מדאי לא יוכל לשלם הבשת שמתבייש המתגלח בשום ענין. ה״ר יהונתן.

וזה לשון הרא״ש: וספר מתא. פירש רש״י בפרק השואל מספר בתספורת בני העיר. ולא נהירא דהא בפרק לא יחפור דקאמר ולא ישבירנה לסופר יהודי ומוקי לה בספר מתא אלמא ספר מתא משמע סופר והיינו פסידא דלא הדר שאם טועה בשטר אין לו תשלומין והתם פירש רש״י ספר מתא מלמד תינוקות העיר ואי אפשר לפרש כן דאם כן היינו מקרי דרדקי דהכא. עד כאן.

הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד. ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה והיינו שבחא דנפיש על תשלים ההפסד. הרשב״א.

וספר מתא [וסופר העיר], הלבלר הכותב שטרות עבור אנשי העיר — כולן כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים], וכל הפסד שהם עושים מנכים להם, וקונסים אותם, ואין צורך להתרות בהם מראש. כללא דמילתא [כללו של דבר]: ביחס לכל פסידא דלא הדר [הפסד שאינו חוזר] — כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים].

and a town scribe who drafts documents on behalf on the local residents, all of these are considered forewarned. Therefore, any loss incurred due to them is deducted from their wages, and they are fined without the need for prior warning. The principle of this matter is: With regard to any loss that is not recoverable they are considered forewarned.

מאמרים באתר אסיף

דינא דבר מצרא בחנויות / הרב יעקב אפשטיין (חבל נחלתו ב, תשס״ב)

דינא דבר מצרא / נתנאל שטראוס (קול ברמה כא, חיספין תשס״א)

תיקון ליקויים בעבודתו של הקבלן - החובה והזכות / הרב עדו רכניץ (אמונת עתיך 109, מכון התורה והארץ תשע״ו)

רי״ףתוספותראב״דאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) הָהוּא שַׁתָּלָא דַּאֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי שְׁבָחַאי דְּבָעֵינָא לְמִיסַּק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל אֲמַר לְהוּ הַבוּ לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא אִיהוּ אַשְׁבַּח אַרְעָא לָא אַשְׁבַּח א״לאֲמַר לֵיהּ אֲנָא פַּלְגָא דִּשְׁבָחָא קָאָמֵינָא לָךְ א״לאֲמַר לֵיהּ עַד הָאִידָּנָא הֲוָה שָׁקֵיל בַּעַל הַבַּיִת פַּלְגָא וְשַׁתָּלָא פַּלְגָא הַשְׁתָּא בָּעֵי לְמִיתַּב מְנָתָא לַאֲרִיסָא א״לאֲמַר לֵיהּ רִיבְעָא דִשְׁבָחָא קָאָמֵינָא.

§ The Gemara relates: There was a certain planter who said to the owner of the field: Give me the value of my enhancement because I wish to ascend to Eretz Yisrael. The owner came for a ruling before Rav Pappa bar Shmuel, who said to him: Give the planter the value of his enhancement. Rava said to Rav Pappa bar Shmuel: Did he alone enhance the field, while the land did not enhance it? He cannot be credited with all the improvement. Rav Pappa bar Shmuel said to Rava: I am telling you that he is entitled to half the value of the enhancement. Rava said to him: Until now the owner of the land would take half and the planter would take half, while the planter would work the field. Now the owner also needs to give a portion to the sharecropper, so that the sharecropper will continue working the field. Rav Pappa bar Shmuel said to him: I am telling you to give him one-quarter of the value of the enhancement, half of the sum to which he is entitled.

רי״ףרש״יראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל אנא פלגא בשבחא קאמינא – כדרך שאר שתלים שאינן מסתלקין.

השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא – כלומר כיון דמיסתלק לו בלא זמנו אמאי שקיל פלגא בשבחא עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה היה עושה בה כל עבודתו כמשפט אריסין.

השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא – עכשיו זה יטול כל המגיע לו וילך ועל בעל הבית ליטול עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריסא ודרך אריס שיורד לכרם נטוע ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה.

ריבעא דשבחא – לקמן מפרש ואזיל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבעינא למיסק לארץ ישראל – פירוש: טעמא משום דבעי למיסק לארץ ישראל הא לאו הכי לא יהבינן ליה מידי דכי היכי דבעל הבית לא מצי לסלוקיה כל זמן שהאילנות קיימין הם הכי שתלא אי מסתלק לא יהבינן ליה מידי.

וזה לשון הראב״ד: הא דרוניא דאפסיד וסלקיה רבינא ויהב ליה שבחיה מאי דלא אפסיד יהב ליה. ויש לומר דכל שבחיה נמי יהב לפנים משורת הדין מיהו כפי מה שפירש בגמרא כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית. והא לא אתרי בי ואמאי מסלק לי לא צריכת התראה דשתלא טבחא ואומנא ומיקרי דרדקי דפשע בינוקי כמותרין ועומדין דמו ומסלקין אותו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר וכו׳. פירוש פסידא דלא הדר ובריא לענין סלוקי לא בעי התראה אלא מסלקינן ליה ומעברינן ליה ואין צריך לומר שמשלם. והנה כלהו פסידא דלא הדר נינהו מיקרי דרדקי שמכה אותם יותר מדאי. שתלא דמוכר גופני והם מתים. טבחא פשוט הוא. אומנא שמוציא דם יותר מדאי כל אלה הזיקן ברור.

מקרי דרדקי שתלא וכו׳. פירש רש״י טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום שבשתא דעאל עאל. ואיכא למידק עליה דהא רבא גופיה הוא דאמר בפרק לא יחפור שבשתא ממילא נפקא. ויש לומר דהתם בשבשתא דעיילא ממילא כגון דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמירן וההיא שבשתא כי היכי דעיילא ממילא הכי נמי נפקא ממילא אבל כי מגמיר לוי רבייהו בטעותא קבעו בנפשייהו שיבושי דגמרי מרבייהו ותו לא נפק. ועוד דכי גמיר רבייהו שמעי מיניה זימנא אחריתי או מחברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה. ואחרים פירשו דהכא כגון פשע בינוקי דמחי להו טפי. אי נמי דאי לא צייתי ליה לא איפכת ליה פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו. הר״ן.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא ליה הנח לי את חלקי ואעבוד אותה או אני אניחה ותקח אתה תשעה חלקים ואני שלשה ותתן לאריס שלשה דהוא תילתא בהדי מנתך נמצא שתלא נוטל ריבוא ממש. הראב״ד.

וזה לשון רבינו חננאל: ואקשי רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי וניחא ליה שתלא למארי ארעא סב מנתא דידך והב דידי מאי דבעינא עבידנא כלומר יתכן שאמצא אני אריס בפחות משליש. עד כאן.

מסופר: ההוא שתלא [אותו שתלן] שאמר להו, לבעלי השדה: הבו [תנו] לי שבחאי [את השבח המגיע לי] משום דבעינא למיסק לארעא דישראל [שרוצה אני לעלות לארץ ישראל]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב פפא בר שמואל. אמר להו [להם], לבעלי השדה: הבו ליה שבחיה [תנו לו את שבחו]. אמר ליה [לו] רבא: וכי איהו אשבח [הוא השביח] את השדה ואילו ארעא [הקרקע] לא אשבח [השביחה]? ואם כן לא כל השבח שלו! אמר ליה [לו]: אנא פלגא דשבחא קאמינא [אני חצי השבח אמרתי] לך שיקבל. אמר ליה [לו]: עד האידנא הוה שקיל [עכשיו היה לוקח] בעל הבית פלגא ושתלא פלגא [חצי והשותל חצי], והשתלן היה גם מעבד את השדה. השתא בעי למיתב מנתא לאריסא [עכשיו הוא צריך לתת חלק גם לאריס] שימשיך לעבד את השדה! אמר ליה [לו]: ריבעא דשבחא קאמינא [רבע השבח אני אומר] שהוא חצי ממה שמגיע לו.

§ The Gemara relates: There was a certain planter who said to the owner of the field: Give me the value of my enhancement because I wish to ascend to Eretz Yisrael. The owner came for a ruling before Rav Pappa bar Shmuel, who said to him: Give the planter the value of his enhancement. Rava said to Rav Pappa bar Shmuel: Did he alone enhance the field, while the land did not enhance it? He cannot be credited with all the improvement. Rav Pappa bar Shmuel said to Rava: I am telling you that he is entitled to half the value of the enhancement. Rava said to him: Until now the owner of the land would take half and the planter would take half, while the planter would work the field. Now the owner also needs to give a portion to the sharecropper, so that the sharecropper will continue working the field. Rav Pappa bar Shmuel said to him: I am telling you to give him one-quarter of the value of the enhancement, half of the sum to which he is entitled.

רי״ףרש״יראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) סְבַר רַב אָשֵׁי לְמֵימַר ^ארִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא דְּאָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי בבְּאַתְרָא דְּשָׁקֵיל שַׁתָּלָא פַּלְגָא וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי לְאִסְתַּלּוֹקֵי יָהֲבִינַן לֵיהּ שְׁבָחָא וּמְסַלְּקִינַן לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא נִמְטְיֵיהּ הֶפְסֵד לְבַעַל הַבַּיִת.

Rav Ashi thought to say that when he referred to one-quarter he meant one-quarter that is one-sixth, i.e., one-quarter of the sum due to the owner, as the sum due to the owner is two-thirds of the entire yield. This payment would therefore amount to one-sixth of the total. As Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, said: In a location where the planter takes half the fruit and the sharecropper takes one-third, with regard to a planter who wants to leave, we give him his share of the value of the enhancement and remove him in such a manner so that the homeowner should suffer no loss.

א. א רמב״ם הלכות שכירות י׳:ו׳
טור חושן משפט ש״ל:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ג׳
ב רמב״ם הלכות שכירות י׳:ו׳
טור חושן משפט ש״ל:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ג׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורראב״דספר הנראור זרוערמב״ן מלחמות ה׳רשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות שכירות י׳:ו׳

טור חושן משפט ש״ל:ג׳

שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ג׳

ב רמב״ם הלכות שכירות י׳:ו׳

טור חושן משפט ש״ל:ג׳

שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ג׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבר רב אשי למימר ריבעא – דתרי תילתא המגיעין לבעל הבית משתוציא השליש שיצטרך ליתן לאריס שיורד לה דהוא דנקא בכל שבח הכרם כגון אם השבח ששה דינרים יוציא מהן שליש שעתיד ליתן לאריס נותרו ארבעה דינרים מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטא לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה.

דנקא – שתות.

דאמר רב מניומי באתרא דשקיל שתלא פלגא – בפירות ועושה עבודה לעולם.

ואריסא תילתא – אריס היורד לתוך הכרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות.

האי שתלא דבעי איסתלוקי – שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד בעל בית כלומר מעיינין במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לבעל הבית בסילוק של זה.

{רי״ף בבא מציעא סו:}

{שמעתא דשתלא}

הרי״ף ז״ל פסק ריבעא דהוא דנקא, כדסבר רב אשי למימר. אבל ה״ר שלמה ז״ל פסק ריבעא ממש, כרב אחא בריה דרב יוסף, ומסתברא כוותיה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רבנו ברוך}
אמ׳ רב מניומי בריה דרב נחומי באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תולתא, האי שתלא דבעי איסתלוקי יהבינן ליה שבחיה במדת שלא יפסיד בעל הבית ממה שהיה לוקח מקדם. עד הנה דברי רב״ס ז״ל.

{רש״י}
רשצז״ל שתלא נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות. אומנא מוהל תינוקות כמותרין ועומדין דאמו לסלוקינהו. מקרי דרדקי פסידא דלא הדר הוא דשבשתא דעל על.

האי שתלא דבאעי לאיסתלוקי. לְמִקְצת. כלומר אחר שנטעה רצה להסתלק ממנה, שאם המתין עד שיעשה בה כל עבודותיה ולא הצריך השדה לאריס שיעבוד אותה, היה נוטל חצי בפירותיה, ועכשיו שהצריכה לאריס ודרך האריס שיורד לכרם נטועה ליטול שליש בפירות, נמצא השתל נותן שני שלישי החצי שהיה ראוי לו אלו השלים עבודתה, נמצא בעל השדה על זה הדרך לא הפסיד כלום מחציו, והחצי שהיה ראוי לשתל שכר ממנו האריס והשאר לקח הוא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רי״ף בבא מציעא סו:}

{שמעתא דשתלא}

ועוד, הרי״ף ז״ל פסק רבעא דהוא דנקא, כדסבר רב אשי למימר, אבל ה״ר שלמה פסק רבעא ממש, כרב אחא בריה דרב יוסף, ומסתברא כוותיה.

אמר הכותב: מסייע אין בו ממש בכאן. דהא דאמר ליה רב אשי, כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי, לדיחויא בעלמא הוא. כאדם שאומר לחבירו, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות.

והיאך יחלוק עמו מעכשיו, אם יאמר לו, שקול חדא ערוגה במנתא דילך והב לי חדא במנתא דידי, ומאי דבעינא עבידנא בה, לימא ליה, אנא לא פליגנא השתא אלא לכשיתלשו כל הפירות, דאי מטי פסידא בההיא דמטי לי במנתא דידי שקילנא מדידך, ופירי להדדי משתעבדי. ולא מצינו אריס חולק בפירות, אף על פי שאומר, אני אעבוד חלקי וחלקך, וטעמא כדאמרן. ואי לא פלגי, היאך יאמר, מאי דבעינא עבידנא. הרי זה יכול לומר, אם יהיה הכל משותף בין אריסי ואריסך, סמכי אהדדי ומפסדו לי. ועוד, דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה, ואי אית ליה אריס לההוא פלגא דידיה, אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו, וכל שכן אחר, שיכול לומר לו, אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך. הילכך, אי אפשר לו אלא למוכרם לזה. ועוד, דכיון דארעא כולה לאריסא קיימא ואריסא תלתא שקיל במנתא דידיה, דהא אתרא דשקיל אריסא תלתא הוא, זה שנותן לו כדי דמיו לא מצי למימר, אנא מאי דבעינא עבידנא, כענין מה שאמרו, אין לך אלא דמי עצים בלבד, ולא מצי למימר מאי דבעינא עבידנא.

ועוד, שלא מצינו בתלמיד חכם שיאמר לחבירו שיקשה לו, אלא כל החכמים מקפידים בכך. ורבי יוחנן עניש כמה תלמידיו משום דאקשו ליה. ואע״ג דמשבח ליה לריש לקיש, בתר דקטליה. ורב כהנא קביל עליה דלא לותביה. ואיכא נמי דמצלי דלא ליקשי להו תלמידייהו, כדאמרינן, רחמנא ליצלן מכסופא דשימי. ועוד, דהוה ליה למימר, כד מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי. דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה, איהו קאי במסכתא אחריתי. לפיכך פירש רבינו האי גאון ז״ל דהכי קאמר ליה, עדיין לא הגעת להקשות, וכדגרסת וסברת ומטית שחיטת קדשים תא אקשי לי. כלומר, שאין זה כלום, ואנו אומרים כי עיקר השדה לבעלים, ויש לו להשתלם מנת האריס ולא יעזבנו עם השתלא, שמא לא יזהר בו ותפסד השדה. זה לשון רבינו הגאון ז״ל שכתב בתשובה. וכן פירש רבינו חננאל ז״ל.

ואי קשיא לך, אי הכי, היכי אמרינן מעיקרא, סבר רב אשי למימר, דמשמע דמסקנא לאו הכין היא, זו אינה קושיא. מפני שכשהתחיל רב אשי לומר כן, קודם גמר דבריו, הקשה לו רב אחא, לפיכך אמרו בגמרא סבר למימר, ולאו משום דלא קיימא במסקנא. והילך כיוצא בה במסכת סנהדרין, בפרק זה בורר: הנהו קבוראי דקברי נפשא ביו״ט ראשון. שמתינהו רב פפא ופסלינהו. סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו. א״ל רב פפא, והא רשעים נינהו. סברי מצוה קא עבדי. והא משמתינן להו. סברי כפרה עבדי בהו רבנן. אלא מסקנא דכשרין נינהו, כדסבר רב הונא למימר, ועוד במסכת חולין: ההוא טבחא דלא אחוי סכיניה, שמתיה רבא בר חיננא. סבר רב אשי לאוקומיה. אמר ליה מר זוטרא, ליחוש מר לסבא. א״ל, כיון דהוה פקדינן, שליחותיה עבדינן. ומצינו סברוה דמסקנא הכי בבבא בתרא, בריש פרק השותפין ובשילהי פרק המוכר את הבית. ובמסכת נדרים פ״ק: סברוה, מאי לחולין, לא, אוכל לך לא חולין להוי אלא קרבן. ואף במסקנא נמי הכי הוא. ועוד יש אחרים כיוצא בהן בתלמוד.

האי שתלא דבעי לאסתלוקי וכו׳. ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול ואעבד דמנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים, פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה, משום דכולהו חלקים משועבדין זה לזה. ואפילו לא ירצה לחלק אלא שיוריד אריס תחתיו, לאו כל כמיני, דמצי אמר לי׳ בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כך כתבו הרשב״א והרנב״ר ז״ל [ל׳ נמוק״י].

שתל שרצה להסתלק מעצמו ולא היה בעל הבית מסלקו אינו נוטל בשבח כלום שהרי בעל הבית צריך להוריד אריס במקומו למחצה ונמצא מפסיד בכל שיטול זה המסתלק ומ״מ אם היה המנהג ליטול השתל חצי פירות והאריס שליש פירות הרי בעל הקרקע מוריד אריס ונוטל בעל הבית מחצה כמו שהיה נוטל מתחלה ולא יפסיד מחלקו כלום והאריס נוטל שליש ונשאר שתות וזה השתות נותן לשתל כיצד הרי שהוציאה בשנים עשר ששה לשתל וששה לבעל הקרקע ונסתלק השתל ברצונו ומוריד בעל הקרקע אריס לשליש נוטל בעל הקרקע ששה ואריס ארבעה ונשארו שנים שהם רביע לאחר שנטל שלישו של אריס או שתות לכל וינתנו לשתל ויש אומרים שהשתל נוטל רביע הכל והם שלשה ואריס ארבעה ובעל הבית חמשה ומפסיד בעל הבית חצי השתות:

שתל זה שהזקינו גפניו עד שצריכים לקצצן נוטל חלקו בהם כשאר הפירות או הזמורות הואיל ודרכן בכך על דעת כן ירד אבל אם שטפה נהר ובאו לחלוק בעצים הרי הוא כשתל המסתלק שלא מחמת סלוק הבעלים ואינו נוטל אלא הרביע על הדרך שביארנו:

גאוני הראשונים שבספרד פרשו שמועה זו בדרך אחרת שאם הזקינו הגפנים ורוצה השתל לעקור ולנטוע את החדשים נוטל בהן החצי אבל אם שטפן נהר ועקרן והוא רוצה להחזירם הואיל והקרקע עבודה טרחו מועט ולכך נוטל רביע ודיו:

מי שמשכן לחברו משכונה בנכיתה כרם נטוע לעשר שנים והזקינו גפניה לחמש שנים ואינן ראויות לעשות פרי בין שהזקינו בזמנן בין בתוך זמנן אין המקבל את המשכון רשאי ליטול את העצים ולדון בהם דין פירות אלא הרי הן קרן גמור ואין זה רשאי לירד בו אלא יקצצו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד סוף הזמן וכן אם היו שם אילנות ויבשו או נקצצו ובעל הקרקע מ״מ אף הוא אסור בהם שהרי משועבד הוא לבעל המשכון וכבר ביארנוה בפרק האמנין:

האשה שנפלו לה זיתים וגפנים בשדה אחרת ואין לה בקרקע כלום אם אין עושין כראוי להם ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן נפלו לה אף בשדה שלה והזקינו עד שלא עשו ימכרו וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ואינו יכול לטעון אף הם בעצמם פירות הם אחר שהשדה קיים שאף האילנות עצמן קרן גמור הם:

סבר [חשב] רב אשי למימר [לומר] שמה שאמרו ״רבע״ כוונתו ריבעא [רבע] שהוא דנקא [ששית], כלומר, רבע מן הסכום המגיע לבעל הבית (שהוא שני שליש מסך כל היבול) והוא איפוא שישית מן הכל. שכן אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שנוטל השתלן חצי פירות והאריס נוטל שליש], האי שתלא דבעי לאסתלוקי [אותו שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את השבח ומסלקים אותו באופן] שלא נמטייה [יבוא] הפסד לבעל הבית.

Rav Ashi thought to say that when he referred to one-quarter he meant one-quarter that is one-sixth, i.e., one-quarter of the sum due to the owner, as the sum due to the owner is two-thirds of the entire yield. This payment would therefore amount to one-sixth of the total. As Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, said: In a location where the planter takes half the fruit and the sharecropper takes one-third, with regard to a planter who wants to leave, we give him his share of the value of the enhancement and remove him in such a manner so that the homeowner should suffer no loss.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורראב״דספר הנראור זרוערמב״ן מלחמות ה׳רשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רִיבְעָא דְּהוּא דַּנְקָא שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רִיבְעָא מַמָּשׁ קָא מָטֵי לֵיהּ פְּסֵידָא לְבַעַל הַבַּיִת פַּלְגָא דַּנְקָא.

Granted, if you say that he meant one-quarter that is one-sixth, this is well and the calculations are in order, but if you say he referred to an actual quarter, the homeowner suffers the loss of half of one-sixth. This is because if the owner had paid the planter initially he would have given him only one-half, whereas now he must give the planter one-quarter and the sharecropper one-third. He thereby pays an extra twelfth.

רי״ףרש״יראב״דאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי אמרת בשלמא דנקא – שקיל שתלא שפיר דכי הדר שקיל אריסיה תילתא הרי שלשה דינרין בין שניהן פש ליה פלגא דבעל הבית כדהוה שקל עד השתא.

אלא אי אמרת ריבעא ממש – דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שני דינרין.

פסידא לבעה״ב – חצי דינר ממחציתו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי אמרת בשלמא ריבעא דהוא דנקא [נניח אם אומר אתה רבע שהוא ששית] — שפיר [יפה] ומתאימים הדברים, אלא אי אמרת ריבעא [אם אומר אתה רבע ממש], הלא קא מטי ליה פסידא [מגיע לו הפסד] לבעל הבית פלגא דנקא [בחצי שישית], שאילו היה בעל הבית נותן לשתלן מתחילה היה משלם רק מחצית, וכאן משלם רבע לשתלן ושליש לאריס. ונמצא שמשלם חצי שישית יתירה!

Granted, if you say that he meant one-quarter that is one-sixth, this is well and the calculations are in order, but if you say he referred to an actual quarter, the homeowner suffers the loss of half of one-sixth. This is because if the owner had paid the planter initially he would have given him only one-half, whereas now he must give the planter one-quarter and the sharecropper one-third. He thereby pays an extra twelfth.

רי״ףרש״יראב״דאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי וְלֵימָא לֵיהּ אַנְתְּ מְנָתָא דִּילָךְ הַב לֵיהּ לַאֲרִיסָא וַאֲנָא מְנָתָא דִּילִי מַאי דְּבָעֵינָא עָבֵידְנָא בֵּיהּ אָמַר כִּי מָטֵית לִשְׁחִיטַת קֳדָשִׁים תָּא וְאַקְשִׁי לִי.

Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: Let the planter say to the owner: You give your portion to the sharecropper, and I will do what I wish with my portion. I performed my half of the work properly, so why should I suffer a loss because you want to pay the sharecropper? Rav Ashi said to him: When you reach the tractate of: The slaughter of sacrificial animals, i.e., tractate Zevaḥim, come and ask this difficulty to me. In other words, your question is a good one, worthy of a difficult tractate full of complex reasoning such as Zevaḥim.

רי״ףרש״יראב״דאור זרוערמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולימא ליה – שתלא אנת מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו החצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיע לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה שלשה רבעי הכרם לחלקך מהן תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה.

מנתא דידי מאי דבעינא עבידנא ביה – אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזבנינא ומסתלקנא הקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באת לקנותו הרי אין עלי לעשות לך ותאכל את פירותי בחנם אם תתנהו לאריס לישקול מיניה וביה שוה חצי דינר והדינר ישאר לך והיינו תרי תילתי שהרי עכשיו אתה קונה ממני ולעולם ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי הפירות ומעתה אוכל שני שלישים דהיינו ארבעה דינרים).

כי מטית לשחיטת קדשים – הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתן לב לתרץ לפי שאלתך ויש אומרים דחויי מדחיה ולא היא דעל כרחיך קבולי קיבלה חדא דקושיא מעליא היא ועוד מדקאמר קסבר רב אשי למימר מכלל דמסקנא לאו הכי הוא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמ׳ ליה כי מטית שחיטת קדשים תא אקשי לי^א. פרש״י ז״ל^ב דקבלה מיניה ושבחה דאתקפתא מעליתא היא^ג. ולא מחוורא הכי, דאדרבה לאו אתקפתא. דהיכי מצי למימ׳ ליה מאי דבעינא עבידנא¹ לחלוק עמו כמעכשיו אין שומעין לו, שאם רצה זה ליטול ערוגה אחת בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא לכשיתלשו הפירות, דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוגה דילך^ד דפירי להדדי משתעבדי. ולא מצינו אריס חולק בפירות אע״ג שאומר אני אעבוד^ה חלקי וחלקך, ואם לא יחלוקו מעכשיו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא, הרי זה יכול לומר אם יהיה הכל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסידו לי. ועוד דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה, ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו. וכ״ש אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלו׳, וכי יכול האריס למנות אריס אחר תחתיו הילכך אי אפשר לו אלא למכרם לזה. ועוד כי מזבין ליה נמי לאיניש אחרינא שם² הוא הלוקח חלק אריסותו, ואם יטעון זה שמא אמצא אריס אחר בפחות משליש או אמכור ביותר מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרי׳ אין לך אלא דמי עצים בלבד³. ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו, אלא כל החכמים מקפידים בכך. ור׳ יוחנן עניש כמה תלמידי משום דאקשו ליה, ואע״ג דמשבח ליה לריש לקיש^ו בתר דקטליה. ורב כהנא קביל עילה דלא לותביה^ז. ואיכא נמי דמצלו בהכי כדאמרי׳ רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי^ח. ועוד דהוה ליה למימר כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי ליה, דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי. והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אע״פ שהוא חמור והכל צריכין שם לגמ׳.

ועיקר הפירוש כדברי ר״ח^ט ז״ל שפירש דדחויי מדחה ליה ואמ׳ ליה עדיין לא שנית כל התלמוד ולא ידעת דרכו, וכשתגיע לסדר קדשים ושנית הכל תא ואקשה לי שיתברר לך טעמו^י. וכן פירשה רבי׳ האיי גאון בתשובת שאלה^כ, וכן פסק רבי׳ הגדול בהלכות^ל. ומה שהקשה רש״י ז״ל אי הכי היכי אמרי׳ מעיקרא סבר רב אשי למימר. אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שר״ל כן ולפי׳ אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי. וכיוצא בה בפ׳ זה בורר^מ בהנהו קבוראי דקברו נפשא בי״ט ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו, סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו׳. ומצינו סברוה דמסקנא נמי הכי בפר׳ המוכר את הבית^נ סברוה דכ״ע אית להו דנהרדעי. ובמסכת נדרים בפ״ק^ס סברוה מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנא נמי הוא. ואחרים יש בתלמוד^ע.

א. לפנינו בגמ׳ הגירסא: אמר כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי.

ב. בד״ה כי מטית.

ג. עיין בבעה״מ (סו:) שכתב דמסתברא כרש״י, ורבנו במלחמות הקשה עליו ודחה דבריו.

ד. כ״ה בכתי״א 2 ובשטמ״ק. ובנדפס: דידך. ובכתי״א אינו ברור ונראה שהגירסא שם: במנתא דיליה שקילנא מההיא ערוגה דילה.

ה. כ״ה בכתי״א 2. ובנדפס: אעביד. ובכתי״א אינו ברור.

ו. כדאיתא לעיל פד ע״א, ובחידושי הר״ן כתב וז״ל: ואע״פ שהיה ר׳ יוחנן מצטער אחר ריש לקיש, התם בתר דענשיה.

ז. כדאיתא בב״ק קיז א.

ח. כדאיתא בתענית ט ב.

ט. רש״י בד״ה כי מטית הביא פי׳ זה בשם יש אומרים. ובאו״ז (ספקי ב״מ סי׳ שס) הביאו בשם יש מפרשים.

י. הב״ח סי׳ של כתב וז״ל: תא אקשי לי, כלומר מה לך להקשות עלי בסברתך, בשחיטת קדשים דכולה תלי במקראות ובי״ג מידות שהתורה נדרשת בהם תא ואקשי לי ואשיב לך.

כ. בנימוק״י (סו ב) כתב שכן פסקו הגאונים ז״ל.

ל. סו א בדפיו וכ״פ הרמב״ם בפ״י משכירות ה״ו. והרא״ש בסי׳ לח והביא שכ״כ הראב״ד. וכ״כ הר״ן והנימוק״י (סו: והביא שכ״כ הרשב״א) וכ״פ הטור בסי׳ של סעיף ד. ועיין בקונטרס הראיות לריא״ז (ראיה יא) בד״ה כי מטות שכתב וז״ל: ״המורה ומז״ה מפ׳ שקבל דבריו, אבל ר״ח ורבי יצחק מוליכים שיטתם שלא קבל דבריו ואין לו לשתל אלא רבעא דהוא דנקא, וכדב׳ מז״ה והמורה נ״ל עיקר״ וכו׳ עכ״ל.

מ. סנהדרין כו ב.

נ. ב״ב ע ב. ולפנינו ליתא תיבת סברוה. וברשב״ם שם כתב וז״ל: ולא גרס סברוה, דמסקנא נמי הכי ס״ל.

ס. יא א.

ע. הרא״ש בסי׳ לח כתב וכן מצינו בריש ב״ב. (ב.).

1. הגהת הגרא״ז: דהא אם ירצה.

2. הגהת הגרא״ז: [תיבת ״שם״ בסוגריים. ובמקומה הגיה:] ע״כ. פי׳ דהא לא יניח ללוקח בעצמו להיות בשדה כנ״ל.

3. הגהת הגרא״ז: עיין בהשגות הרמב״ן על ספר הצבא בהשגה א׳ שהסביר זה ביותר.

ד״ה מנתא דידי כו׳ הקונה ירד ויעשה ויאכל נ״ב פי׳ והוא אינו יצטרך לאריס כמו שאתה צריך בפרט בחלק מועט ולא ינכה לי מידי ואת״ל אף הוא ינכה משוויו מ״מ לא יטול שליש כמו אריס ודו״ק:

בא״ד שעד עתה היה אוכל כו׳ עד ס״ד נ״ב בס״א אינו:

בא״ד אוכל שני שלישים כו׳ ונ״ב ואע״פ שמשלם לזה דינר ומחצה אם קונה ממנו מ״מ אין זה חשוב הפסד שהרי חצי שלו נוטל ואם היה רוצה בחלק חבירו שקנה היה נותן עוד דינר ומחצה ודו״ק:

תוס׳ בד״ה מסלקינן להו כו׳ נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר נ״ב למנ״מ כלומר איזה היה החשוב שבו היה תולה הדבר להפחידו ודו״ק:

אמר ליה כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. פירש רש״י דקבלה מיניה ושבחה דאתקפתא מעלייתא היא. ולא מחוורא הכי דאדרבה לאו אתקפתא היא דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינא עבידנא דהא אם ירצה לחלוק עמו מעכשיו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה אחת בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוגה דילך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אף על פי שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשיו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם היה הבל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדו לי ועוד דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכל שכן אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלוני וכי יכול האריס למנות אריס תחתיו הילכך אי אפשר לו אלא למכרם לזה. ועוד כי מזבין ליה במי לאיניש אחרינא שם הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביותר מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרינן אין לך אלא דמי עצים בלבד. ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ורבי יוחנן עניש כמה תלמידים משום דאקשו ליה ואף על גב דמשבח ליה לריש לקיש בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי. ועוד דהוה ליה למימר כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אף על פי שהוא חמור והכל צריכים שם לגמרא. ועיקר הפירוש כדברי רבינו חננאל שפירש דדחויי מדחי ליה ואמר ליה עדיין לא שנית כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשים ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבינו האיי גאון בתשובת שאלה וכן פסק רבינו הגדול בהלכות. ומה שהקשה רש״י אי הכי היכי אמרינן מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שרצה לומר כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי. וכיוצא בה בפרק זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו׳. ומצינו סברוה דמסקנא נמי הכי בפרק המוכר את הבית סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי. ובנדרים פרק קמא סברוה מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנא נמי הכי הוא ואחרים יש בתלמוד. הרמב״ן. וכן הסכימו הרשב״א והר״ן.

וכן כתב הרמ״ך וזה לשונו: שתלא דקביל ארעא לזמן ידוע ובעי לאסתלוקי בגו זימניה מותביה אריסא בארעא ושקיל אריסא כולי אגריה ממנתא דחזיא לשתלא ושארא שקיל שתלא באגריה על מאי דשתל מקמיה דאסתלק ושקיל מרי ארעא כל מנתיה משלם. ואי אשכח אריסא דנחית לבציר מתילתא כל מאי דמנכי ליה נמי שקיל שתלא ושארא שקלי בעל הבית ואריסא מיהו לא לשקול בעל הבית בציר מפלגא. עד כאן.

בפרש״י בד״ה מנתא דידי מאי דבעינא כו׳ ואם באת לקנותו והרי כו׳ לשקול מיניה וביה שוה חצי דינר כו׳ עכ״ל ק״ק אטו בשופטני עסקינן כיון דכל השבח אינו אלא ששה דינרים למה יקנה הריבעה מן השתלא בעד דינר וחצי ויצטרך עוד ליתן ממנו חצי דינר לאריס והרי מפסיד ההוא חצי דינר דהריבעה אינו שוה אלא דינר וחצי כמו שהוא נותן לשתלא ואפשר לומר שהוא מוסיף בדמים כדי דלא לאפושי אריסי בארעיה ומה״ט כתב בעל המלחמת ה׳ לקיים דברי הרי״ף שפסק כרב אשי דלא מצי למימר מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא דהבעל הבית יאמר לו דאריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדי לי כו׳ עכ״ל ועוד האריך ע״ש:

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי, ולימא ליה [ושיאמר לו] השתלן לבעל הבית: אנת מנתא די לך [אתה את החלק שלך] — הב ליה לאריסא [תן לו לאריס], ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה [ואני בחלק שלי מה שאני רוצה אעשה בו], שהרי אני עשיתי חצי מלאכתי כראוי, ואם רצונך למסור לאריס חלק האם אני צריך להפסיד? אמר ליה [לו]: כי מטית [כאשר נגיע] למסכת ״שחיטת קדשים״, מסכת זבחים, תא ואקשי [בוא והקשה] לי, כלומר, יפה אתה מקשה, וקושיה כזו ראויה למסכת קשה שיש בה סברות חריפות כמו מסכת זבחים.

Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: Let the planter say to the owner: You give your portion to the sharecropper, and I will do what I wish with my portion. I performed my half of the work properly, so why should I suffer a loss because you want to pay the sharecropper? Rav Ashi said to him: When you reach the tractate of: The slaughter of sacrificial animals, i.e., tractate Zevaḥim, come and ask this difficulty to me. In other words, your question is a good one, worthy of a difficult tractate full of complex reasoning such as Zevaḥim.

רי״ףרש״יראב״דאור זרוערמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) גּוּפָא אָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי בְּאַתְרָא דְּשָׁקֵיל שַׁתָּלָא פַּלְגָא וַאֲרִיסָא תִּילְתָּא הַאי שַׁתָּלָא דְּבָעֵי אִיסְתַּלּוֹקֵי יָהֲבִינַן לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלְּקִינַן לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיפְסוֹד בַּעַל הַבַּיִת אָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּמִי ^גקוֹפָא סָבָא פַּלְגָא דשַׁטְפַהּ נַהֲרָא רִיבְעָא.

With regard to the matter itself, Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, said: In a location where the planter takes half the fruit and the sharecropper one-third, with regard to a planter who wants to leave, we give him his share of the value of the enhancement and remove him in such a manner so that the homeowner should suffer no loss. Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, further said: With regard to an old vine in a vineyard, the planter receives half. Although he did not plant the vine, since he was placed in charge of the entire vineyard, he receives a portion of that which was there before. If a river flooded the vineyard and the owner and the planter come to divide the trees that fell down, the planter receives one-quarter.

ג. ג טור חושן משפט ש״ל:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ד׳
ד טור חושן משפט ש״ל:ד׳
שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ד׳

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״דאור זרועשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג טור חושן משפט ש״ל:ד׳

שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ד׳

ד טור חושן משפט ש״ל:ד׳

שולחן ערוך חושן משפט ש״ל:ד׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קף

קף – ^א(חולין קיא) קופא סבא הואי (בבא מציעא קט:) בקורת קופה סבא פלגא פי׳ גפן זקן כיון שהזמורות הזקינו צריך לעקרם ולשתול חדשים לפיכך נוטל פלגא.

א. [וויין שטאק.]

קופא סבא פלגא – גפן שהזקינה בכרם הרי הוא כשאר זמורות שחולקין בהם ונוטל בה שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחה בהכי אדעתא דהכי נחת.

שטפה נהר – ובאו לחלק העצים הוה ליה כי שתלא דמיסתלק בלא זמניה ושקיל ריבעא שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי ופעמים ששוטף את הקרקע ומכחישו ואין ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גופא אמר רב מניומי בריה דרב ניחומי האי שתלא וכו׳. אף על פי שלא חדש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אתריתי דרב מניומי ודכוותא בפרק הגוזל קמא גבי אמר רבא אשם שהחזירו בלילה שהחזירו חצאין לא יצא. הרא״ש.

קופא סבא לפלגא פירוש קופא קורא כדאמרינן בברכות קפודקיא כשורא קיימא בריש עשרה. ק״פ כשורא דקיימא י״א בראש עשרה כי עומד בראש העשרה. והטעם אם מסתלק השתלא כשהתליעה קורת האילן והדלית בזמנו מסתלק ונוטל חצי השבח וחצי העצים אבל אם שטפה נהר והכחישו האילנות והוא מסתלק אינו נוטל אלא ריבעא. הראב״ד. ויש טעות במה שכתוב לעיל בברכות וכו׳.

אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו. פירוש קופא סבא כרם שזקן ורוצה השתלא לעקור ולנטוע חדשים לכן נוטל פלגא אבל אם שטף הנהר השדה ועקר האילנות ומבקש להחזירן מעט טרחו לפיכך נוטל רביע. עד כאן.

גמ׳ גופא א״ר מניומי. בשיטה מקובצת כ׳ בשם הרא״ש אע״פ שלא חידש בה דבר קאמר גופא משום דבעי מימר בה וכה״ג איתא בהגוזל קמא דף קי ע״א:

גופא, [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שהשתלן נוטל חצי והאריס שליש], האי שתלא דבעי איסתלוקי [שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את שבחו ומסלקים אותו כדי] שלא ליפסוד [יפסיד] בעל הבית. אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: קופא סבא [בגפן זקנה] בכרם — מקבל השתלן פלגא [חצי]. למרות שבגפן זו לא טרח השתלן בשתילה, כיון שירד לכרם כולו מקבל גם עבור מה שהיה בו קודם. שטפה נהרא [שטף הנהר] את הכרם ובאים הבעלים והשתלן לחלק את העצים שנפלו — השתלן מקבל ריבעא [רבע].

With regard to the matter itself, Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, said: In a location where the planter takes half the fruit and the sharecropper one-third, with regard to a planter who wants to leave, we give him his share of the value of the enhancement and remove him in such a manner so that the homeowner should suffer no loss. Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, further said: With regard to an old vine in a vineyard, the planter receives half. Although he did not plant the vine, since he was placed in charge of the entire vineyard, he receives a portion of that which was there before. If a river flooded the vineyard and the owner and the planter come to divide the trees that fell down, the planter receives one-quarter.

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״דאור זרועשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) הָהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לַעֲשַׂר שְׁנִין וְקַשׁ לַחֲמֵשׁ שְׁנִין אַבָּיֵי אָמַר ^הפֵּירָא הָוֵי רָבָא אָמַר קַרְנָא הָוֵי וְיִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

§ The Gemara relates: There was a certain man who mortgaged an orchard to another, i.e., the creditor, for ten years in order that the latter should use the profits gained from the orchard as repayment of the debt. But the orchard aged after five years and no longer produced quality fruit. Consequently, the only way to proceed was to cut down its trees and sell them as wood. Abaye said: This wood is considered as produce of the orchard, and therefore the creditor is entitled to cut them down and sell them. Rava said: The wood is classified as principal and is therefore viewed as part of the orchard itself. Consequently, the creditor has no rights to the wood itself, but other land is purchased with the profits from the sale of the wood and the creditor consumes the produce of that land until the debt is repaid.

ה. ה רמב״ם הלכות שכירות ז׳:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורראב״דספר הנראור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה׳שיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות שכירות ז׳:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קש

קש – ^א(בבא בתרא קסז:) היא היא קשיא ובגר לה קלא (בבא מציעא קט:) ההוא גברא דקביל פרדיסא לעשר שנין וקש לה׳ שנין (כתובות צד) דההוא גברא דמשכן פרדיסא לעשר שנין וקש לה׳ שנין פי׳ זקן מלשון קשיש וישיש ואתם ישישים תרגומו ואתון קשישין קש דינא פירשנו בערך זקן.

ערך אוכלסא

אוכלסא – ^ב(פסחים עב:, מכות י., יבמות עו:) תרגום ירושלמי יש לאל ידי אוכלוסין סגיאין וכן נפל ממנו רב וצים מיד כתים פי׳ המון עם בלשון יון אוכלוסא תנא. (ברכות ס.) אין אוכלסא פחותה מס׳ רבוא. ואי נפקא באוכלסא רבנן לאו בני מיפק באוכלסא נינהו. ס״א אכלוזא פירוש ואי נפקי רוב המון עמי הארץ לא נפקי רבנן בהדייהו שאין דרך החכמים לצאת עם עמי הארץ ירודים ונבזים (זו השמועה בבא מציעא קט ובבתרא ח):

ערך בר

בר – ^ג(בבא מציעא קט) ומשזכה בה הבירה. אם אוביר ולא אעביד פירוש שדה שלא נזרעה. תרגום לא תשם לא תבור כלומר לא יעלו בה קוצים. לשמיר ולשית יהיה תרגום להובאי ובור יהא. (בבא מציעא קא.) אמר רבי יוחנן כדי שתהא בורה בידו פי׳ ופרקינן לעולם יש קנין לגוי בא״י להפקיע מיד מעשר ומקבל לאו כהובר הוא הובר חייב שפורע חוב שעליו מן הפירות הללו אבל מקבל שלו נוטל ובשדה אבותיו ממש קאמר רבי יהודה וקניסא היא דקניס ליה דלא ליזיל וליטפי עלה איידי דחביבה דמשתכח ליה גרים לגוים דלגזלו ארעתא דישראל אחריני אלא לישבק דתהוי בורה אצלו. (בבא בתרא קסז:) אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות פשיטא לא צריכא בשדה שהיתה בורה מזמן גדול מהו דתימא ריוח דהנותן הוא שמתקן שדהו חריבה והוא יתן קמ״לן דלא (בבא בתרא כט) אמר רבי חייא ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי פירוש במקום שמנהגם לזרעה שנה ולהובירה שנה אחרת (בבא בתרא צה) ת״ש המקבל שדה מחברו ליטע בשכר הרי זה מקבל עליו י׳ בוראות למאה יותר על כן מגלגלין עליו את הכל פירוש המקבל שדה מחברו ליטע בשכר הרי זה מקבל עליו בעל השדה עשר בוראות למאה אילנות דאי מכר הנוטע אילנות בין מאה אעפ״כ מגלגלין עליו את הכל אפילו עשר בוראות.

ערך דנק

דנק – ^ד(בבא מציעא קט) ריבע׳ דההוא דנקא פי׳ המנהג הידוע השתל נוטל החצי ומי שלא שתל אלא עובד השתילים בלבד נוטל שליש בא השתלא להסתלק דינו ליטול רביע מן הנותר אחר שיטול האריס היורד במקומו לעבוד האילנות שליש והוא כגון שדה אילן שעולה להן השנה כולה בכל שנה י״ב זהובין חולקין אותן בעל הבית והשתלא זה נוטל ו׳ וזה נוטל ו׳ כשבא השתלא להסתלק הוריד אריס במקומו נוטל האריס ד׳ שהן שליש הכל ונוטל בעל השדה ו׳ שהן חלקו בכל שנה ושנה נשארו ב׳ שהן שתות לי״ב ורביע לח׳ שנשארו אחר שנטל חלקו שליש וזהו פי׳ ריבעא של ח׳ הנותרי׳ שהן שתות לי״ב.

ערך שחט

שחט – ^ה(חולין ל:) התיז את הראש בבת אחת מנהני מילי א״ק חץ שחוט פי׳ משוך כמו חוט צריך להוליך ולהביא הסכין על הצואר ואם לא יוליך ויביא זו היא דרסה ופסולה (בסיפ׳ בצו בפ׳ אשם) אין לשון שחיטה אלא לשון משיכה שנא׳ זה בשחוט (נדה סז:) הרי שור שחוט לפניך כלומר הרי הכתם מוכיח שיש שם נדה ואינו דומה למעת לעת שבמעת לעת אין שם דם נדה אלא חשש הוא למפרע ראתה (בבא מציעא קט) כי מטית שחיטת קדשים תא אקשי לי פי׳ אם קרית כל התלמוד וידעת דרכו אז תבא תקשי לי שכיון שקרית הכל תרגיש ותבין הטעם שאומר לך.

א. [אלט ווערדען.]

ב. [פיהל מענטשן.]

ג. [ניכט פרזייעט פעלד.]

ד. [איין קליינע מינצע.]

ה. [שלאכטען הין אונד הער פאהרען.]

ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה – משכן לו כרם במשכנתא דסורא א״נ בנכייתא.

וקש – הזקין ובזמנו שהיה ראוי לכך.

פירא הוי – עצים שבו ויטלם המלוה.

רבא אמר קרנא הוי – וא״ת והא קופא סבא פלגא ודוחק לומר דפליג רבא אדרב מניומי וי״ל דקופא סבא פלגא משום דשתלא שקיל אפילו בגוף הקרקע פלגא וכי מסתלק בלא זמניה הוא דשקיל ריבעא משום דעליו לשלם אפילו מה שהבעל יצטרך ליתן לאריס שישמור חלקו שהיה מוטל על השתלא לשמור וכן שטפה נהרא ריבעא דאדעתא דהכי נחית שאם יסתלק בלא זימניה באיזה ענין שיסתלק שלא יקח אלא ריבעא ובקופא סבא שאין עוד מה לשמור שקיל פלגא אבל הכא המלוה אין לו בגוף כלום אלא בפירות.

{שמעתא דפרדיסא}

ובההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה וכו׳ – פירש הרי״ף ז״ל: אמר אבי, הואיל ובתוך זמנו קש, פירא הוי. כך נמצא כתוב במקצת נוסחי ההלכות.

ולא מסתברא האי פירושא, אלא הואיל ובזמנו קש, פירא הוי. וה״ג. מאי לאו נקצץ דומיא דיבש, מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו, וקתני, ילקח בו קרקע. אלמא, כל בזמנו קרנא הוי, ל״ש יבש ול״ש נקצץ. ובדין הוה דמיבש לחודיה מצי מקשי ליה, אלא לרווחא דמילתא מקשי ליה מתרוייהו. ומשני, לא, יבש דומיא דנקצץ. ורוב קציצה בלא זמנו הוא, כגון שקצצוהו אויבים, אף יבש נמי בלא זמנו, כגון שהכוהו ברד או רוח סערה, ומשום הכי ה״ל קרנא. אבל בזמנו פירא הוא והכל לבעל הפירות.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רבנו ברוך}
ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים וכול׳ רב״ס ז״ל ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין במשכנתא דסורא. קש לחמש שנין מלשון קשיש, כלומר הזקינו האילנות לחמש שנים. אביי אמ׳ פירא הוו ימכרם לעצים ויאכל דמיהם המלוה. רבא אמ׳ קרנא הוו ימכרם ויקח בהן קרקע ויאכל פירותיו.

ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא פיר׳ שטר משכנתא, מלוה אומ׳ לשלש שנים השכנתה אצלי, ולווה אומ׳ לשתי שנים, קדם מלוה אכל פירי דשלישית, מי נאמן, רב יהודה אמ׳ קרקע בחזקת בעליה קימא ועל המלוה להביא ראיה. רב כהנא אמ׳ פירות בחזקת אוכליהן, והילכתא כרב כהנא. ואקשינן מהילכתא אהילכתא דהא קימא לן כרב נחמן דאמ׳ בפרק השואל^א הילכת מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ, קרקע בחזקת בעליה קימא. ופרקינן התם במרחץ לאו מילתא דעבידא לאיגלויי וליכא למיקם עלה בתר זמן, או לשתא אוגיר או לירח, אבל הכא במשכנתא מילתא דעבידא לאיגלויי היא, דודאי שהדי על מילתא ברירא הוא דאסהוד סהדי, ובכתיבה הוא דקא שלו, ולמחר אתו אי ליתנהו השתא, ואם איתנהו מידכרי, ואם איתה דלווה הוא נאמן בדבריו חדא אפקתא מפקינן מן מלוה ויהבינן ללוה, אבל אי מפקינן השתא ובתר הכי מיגליא כמלוה איכא תרי טרחי אפוקי מן מלוה ללוה ותו מן לווה למלוה, והוא הדין אם חזר אחד מהן והודה לחבירו באמת. והיכא דמלוה טוען לחמש שנים היא בידי, ולוה אומ׳ לשלש, ובעינן שטריה ואמ׳ אירכס, אמ׳ רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי מצי אמ׳ לקוחה היא בידי. רב זביד ורב זעירא לא סברי הא דרב יהודה, מאי טעמא לא מהימן, דשטרא כיון דלגוביינא קאי, מיזהר זהיר ביה, ומיכבש הוא דכבשיה סבר אוכלה תרתי שנין יתירי, הילכך קנסינן ליה עד דמפיק שטרא. אמ׳ ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנאתא דסורא וכול׳, אמ׳ ליה הא תקינו רבנן דלווה יהיב טסקא וכארי כריא בארעיה, להודיע כי שלו היא, אמ׳ ליה תינח ארעא דאית עלה טסקא ואית בה למיכרי, דלית בה הני עיסקי מאי, אמ׳ ליה כיון דלא מיחה לווה על המלוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. והילכתא כרב זביד ורב זעירא, דהא רבינא נמי בהדיהו דהוא בתרא ולא מהימן מלוה. ור׳ אלחנן פסיק כרב יהודה ולא סלקא. והיכא דאמ׳ אריס למחצה ירדתי ובעל הבית אומ׳ לשליש הורדתיו רב יהודה אמ׳^ב ... נחמן אמ׳ ... רבי׳ האי ... מנהג ... הבית ... לילה וכול׳ רב״ס ז״ל. אקשינן ... שכרו ושכיר לילה ... אינה משתלמת ... גובה בלילה ... משום ... אנא ...

א. לעיל קב, ב.

ב. כאן נתלש מכתה״י שני עמודים, ולא נשאר אלא הקצה, ואפשר שיד זדים שלטו כאן מפני סוגית טעות עכו״ם. ה״ר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין קש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות – פירוש: הכי מסקינן דדוקא היכא דקש בזימניה פליג אביי ואמר דפירא הוי וכל העצים שלו דכיון דבזימניה קש דעתיה עילויה אבל אם הזקין בלא זמנו או אם יבש דאין דעתיה עילויה מודה לרבא דילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ורבא אמר אף על גב דקש בזימניה לאו אדעתא דהכי נחת שיאכל גוף הגפנים כי אם פירותיהן הילכך יימכר זה הפרדס עם גפניו זקנים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שישלים עשר שנים או יזרע הפרדס הזה ומן הגפנים יקנה קרקע אחר ויזרע גם הוא עד שישלים זמנו ויאכל הפירות עד זמנו. ואי קשיא ואמאי בקופא סבא אמרן דשקיל פלגא ולא פליג עליה רבא למימר דאף על גב דבזימניה הזקין ילקח בו קרקע. ובשטפה נהר נמי דהוא בלא זימניה ואמרן דשקיל ריבעא ולא פליגי אביי ורבא לומר דילקח בו קרקע שהרי בלא זימניה גם אביי מודה דילקח בו קרקע. יש לומר שאין זה הדין דומה לאותו ששם¹ קיבל השדה לזורעו ויש לו לחלוק עמו בין בזרעים בין באילנות הצומחים בו כדאמרן לעיל וגוף השדה הוא של בעלים והכל הם פירות שחולקים בין שניהם הילכך באילן שהזקין בזמנו לוקח מחצה ושלא בזמנו נוטל רביע כדין שתלא דמסתלק בלא זימניה וגוף השדה הוא לבעליו ומודה בזה רבא, אבל הכא דמשכין האי פרדיסא לוכל פירותיו עד עשר שנים פליג רבא ואמר דאף על גב דקש בזימניה אינו רשיי לוכל גוף הגפנים כי אם פירותיהן הילכך ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן עד הזמן. ואביי אמר בודאי כשהזקין בלא זימניה דלא אסיק אדעתיה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל כשהזקין בזמנו דדעתיה עילויה פירא הוו והכל שלו. ולעיל בפרק השוכר את האומנין אמרן השוכר חמור לחבירו ומתה בחצי הדרך. אם יש בדמיה ליקח יקח כדאמרינן הכא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והכא דקש בזימניה פליג אביי משום דדעתיה עילויה ואמר הכל שלו. והיכא דאין בדמיה ליקח כי אם לשכור פליגי רב ושמואל דרב אמר לא מכלינן קרנא אלא הנבלה היא לבעלים והוא נותן לו שכרו של חצי הדרך. ושמואל אמר מכלינן קרנא ושוכר בדמיה כדי להשלים לו תנאו לילך עד מקום שהשכירו ולא אמרינן יהא הכל {שלו}⁠² כדאמר אביי הכא משום דלא דמו שהוא עתיד לילך עד אותו הדרך והיאך יקח הנבלה בחנם ולא פרעו עדין מכל שכירות הדרך כזה שפרעו מכל פירות עשר שנים הילכך דין הוא שיאכל כל העצים משום דהוו פירא.

1. כן תוקן בדפוסים (בתוספת המלים ״דין קופא סבא״). בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״ששים״.

2. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131 חסר: ״שלו״.

{שמעתא דפרדיסא}

ועוד, ובההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה פירש הרי״ף ז״ל כו׳.

אמר הכותב: חס ושלום. שלא פירש רבינו הגדול ז״ל כן. שהרי הקשו בגמרא, ת״ש, נפלו לה זיתים וגפנים הזקנים, ימכרו לעצים. ומפרקינן, אימא והזקינו. אלמא, בזקנים פליגי, דהיינו בזמנו, ובהזקינו, כ״ע מודי דקרנא הוי. ונוסחי דמחלפו משבשן. ובכל הלכות רבינו ז״ל כך כתוב בהן. הואיל ובזמניה קש, פירא הוי.

ואותה הנוסחא שמצא בעל המאור ז״ל, שכתוב בה, הואיל ובתוך זמנו קש, אומר אני שכך פירושה. הואיל ומשכן לעשר שנים והיו יודעים שבתוך עשר שנים יזקין, כי זמנו הוא, ודאי דעתיה היה שיאכל זה המלוה העצים במקום פירות. הילכך פירא הוי, שע״מ כן קבל. תדע, שהרי לא אמר הואיל ובלא זמנו קש, אלא הואיל ובתוך זמנו קש. ולא שייך האי לישנא בכהאי גוונא אלא בזמן קבוע. וזה נכון, אלא שלא הגיע אותה הנוסחא לידינו מעולם.

ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים קש לחמש שנין. פירש הרב בזמנו קש ובהא פליגי אביי ורבא אבל שלא בזמנך דברי הכל קרנא הוי וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דלא מכלינן קרנא ובזמנו פליג אביי ואמר כי העצים היבשים פירא הן וקוצץ לעצים מהם וגם כן זורע ירק בקרקע ואוכל אם יש מקום זריעה דלא גרע מחוכר. הראב״ד.

וזה לשון הרמ״ך: וקש לחמש שנין בזמניה דהוה חזי למיקש. אסיקנא דקרנא הוו הנהו עצים וימכרו ולוקח בהן קרקע ומלוה אוכל פירות עוד מישלם זימניה דכיון דאפשר למעבד הני לא מכלינן קרנא. ואף על גב דבזימניה קש כיון דלא אתני למשקלינהו אמרינן דלאו אדעתא דמשקל באילנות נחת לה. וכל שכן היכא דקש בלא זימניה דלא נחת לארעא אדעתא דאילני ולא אכיל להו לעצים ואפילו אביי מודה בהא לפום האי גירסא. ואיכא מאן דגריס הואיל ובלא זמנו קש פירא הוי לאביי דאיהו לא הוה ידע דליקוש ולהכי לא אתני ואי בזמניה קש הוה ליה לאתנויי ואי לא אתני פסיד אפילו אליבא דאביי ואפילו הכי אמר רבא קרנא הוי והילכתא כוותיה אף על גב דלא הוה ליה למלוה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי למשקלינהו לעצים בתורת פירות כל שכן היכא דקש בזמניה דאיכא למימר דהוה ליה לאתנויי עליה הכי ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה הילכך דינא הוי דליהוו הנהו עצים כי קרנא וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אכל פירות עד סוף הזמן. עד כאן.

אביי אמר פירא. הקשה הריא״ף בפרק האומנין דהכא משמע דכלהו סבירי לה דאי קרנא הוי לא מכלינן ליה ואלו לעיל קיימא לן דשמואל דאמר גבי חמור זה דאם יש בדמיו לשכור ישכור דמכליא קרנא ולאו קושיא היא דהתם כיון דגופו של חמור שיעבד לו מחייבים ליה לשכור אף על גב דקכליא קרנא אבל הכא לית למה למשקל אלא פירא בלבד הילכך כשתמצא לומר קרנא הוי לא שקיל. והריא״ף תירצה שם בענין אחר. הר״ן.

וזה לשון הרא״ש: אביי אמר פירא הוי. אפילו לרב דאמר לעיל לא מכליא קרנא שאני הכא דאדעתא דהכי נחית כיון דקש בזמנו אבל לעיל לא אסיק אדעתיה שימות חמורו וישכיר אחר בדמי הנבלה. עד כאן.

ב מסופר: ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה [אדם אחד מישכן פרדס לחבירו] לעשר שנין [שנים], ומרווחי הפרדס ינכה לו מן ההלוואה שהלווהו, וקש [והזקין] השדה כבר לחמש שנין [שנים], ושוב אינו עושה פירות כראוי, ואין דרך אלא לעקור האילנות שבו ולמכרם במחיר עצים. אביי אמר: פירא הוי [פרי הוא], שאף עצים אלה נחשבים כפירות הפרדס, ויכול המלווה לקחתם כולם. רבא אמר: העצים הללו קרנא הוי [קרן הם], שדינם כפרדס עצמו, ואין למלוה זכות בגופם, אלא וילקח בו במחיר העצים קרקע, והוא המלוה אוכל פירות.

§ The Gemara relates: There was a certain man who mortgaged an orchard to another, i.e., the creditor, for ten years in order that the latter should use the profits gained from the orchard as repayment of the debt. But the orchard aged after five years and no longer produced quality fruit. Consequently, the only way to proceed was to cut down its trees and sell them as wood. Abaye said: This wood is considered as produce of the orchard, and therefore the creditor is entitled to cut them down and sell them. Rava said: The wood is classified as principal and is therefore viewed as part of the orchard itself. Consequently, the creditor has no rights to the wood itself, but other land is purchased with the profits from the sale of the wood and the creditor consumes the produce of that land until the debt is repaid.

עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורראב״דספר הנראור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה׳שיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) מֵיתִיבִי ^ויָבַשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בּוֹ כֵּיצַד יַעֲשׂוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת מַאי לָאו יָבַשׁ דֻּומְיָא דְּנִקְצַץ מָה נִקְצַץ בִּזְמַנּוֹ אַף יָבַשׁ בִּזְמַנּוֹ וְקָתָנֵי יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת אַלְמָא קַרְנָא הָוֵי.

The Gemara raises an objection against this from a baraita that discusses the halakhot of a mortgage: If the tree dried up or was chopped down, it is forbidden for both the creditor and the debtor to take it for themselves. How should they proceed? It is sold for wood, and land should be purchased with the proceeds, and he, i.e., the creditor, consumes the produce from that land. The Gemara clarifies: What, is it not referring to a dry tree that is similar to one that was chopped down, in that just as the tree was chopped down at its proper time, so too, the tree dried at its proper time? And yet the tanna teaches that land should be purchased with the money and the creditor consumes the produce. Apparently, the wood is considered part of the principal, not the profits. This supports Rava’s opinion and presents a difficulty to Abaye.

ו. ו רמב״ם הלכות שכירות ז׳:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״דאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות שכירות ז׳:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יבש האילן – במשכנתא קאי.

מה נקצץ בזמנו – שאין אדם קוצץ אילן שעושה פירות אלא בזמנו שחדל לו מעשות פרי.

מה נקצץ בזמנו – דאין דרך לקצוץ שלא בזמנו ולהפסיד פירות ועוד דאמרינן בפרק לא יחפור (ב״ב דף כו.) האי דיקלא דטעון קבא אסור למיקציה ואית דגרסי איפכא יבש בזמנו ואין נראה לר״י.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מה נקצץ כו׳ ואית דגרסי איפכא יבש בזמנו כו׳ נ״ב פי׳ מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו וק״ל:

מתיבי יבש האילן וכו׳. מותביה על אביי מהא דתני בתוספתא בערכין פרק ה׳ המוכר שדהו בשעת היובל הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות אלמא קרנא הוי. רבינו חננאל.

הכי גרסינן: מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו. ולא הוה צריך למימר נקצץ דומיא דיבש והויא נמי תיובתא דאביי אלא משום דמשמע ליה דתרווייהו חד גווני נינהו דאלו תרי גווני הוו חד בימנו וחד שלא בזמנו למה ליה למתני יבש ונקצץ ליתני יבש האילן בין בזמנו בין שלא בזמנו שניהן אסורים בו אלא ודאי חד גווני נינהו ולאקושי נקצץ ליבש דיבש משמע בזמנו לא לאקושי יבש בזמנו לנקצץ דנקצץ משמע טפי שלא בזמנו. הראב״ד.

אף נקצץ שלא בזמנו. ואם תאמר ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו וכו׳ ככתוב בתוספות. ויש לומר דמעיקרא הכי דאיק יבש דומיא דנקצץ משום דנקצץ לא איצטריך ליה למיתני דכל נקצץ בזמנו הוא אחר שיבש וכיון שכבר יבש קציצה לא מעלה ולא מורדת ולא תנא נקצץ אלא לגלויי עלה בזמנו ודחי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש שלא בזמנו אף נקצץ שלא בזמנו אבל נקצץ בזמנו לגמרי כגון שהזקין תחלה ואז נקצץ פירא הוי. ועוד יש לומר דמנקצץ לחודיה מצי לאקשויי דנקצץ משמע כדינו שיבש בזמנו כל כמה דלא קתני יבש דמשמע שלא בזמנו והא דקאמר יבש דומיא דנקצץ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא תימא נקצץ דומיא דיבש כדקדחי בתר הכי. הרא״ש.

וכי האי גוונא איכא בפרק מי שהחשיך דפריך התם למאן דאמר שווי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן מהא דתנן התם מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וקאמר מאי לאו דלועין דומיא דבהמה מה נבלה דרכיכה אף דלועים דרכיכי דאף על גב דכי הוו דלועין אקושי פריך ליה מנבלה שפיר ומשני לאו נבלה דומיא דדלועין כו׳. מ״ר. ומיהו אין משם ראיה כל כך שעל כרחיה צריך לומר שם או נבלה דומיא דדלועין או דלועין דומיא דנבלה כי היכי דלא תיקשי התם ממתניתין דאסרה לשוויי אוכלא או מטרח באוכלא ומסתבר טפי לאוקמה בדתרווייהו רכיכי ולמישרי מטרח באוכלא דאי תוקמה בסתם אוכלא ולא ברכיכא דלא משכחת לה אלא בבשר נבילה ובעי ליה זוטרי מפי רבי. תוספות שאנץ.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא העוסקת בדין משכנתא: יבש האילן או נקצץ — שניהם, גם המלווה וגם הלווה אסורים בו. כיצד יעשו? ימכרו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא, המלוה, אוכל פירות. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה של יבש דומיא [בדומה] לנקצץ, מה נקצץ — בזמנו, אף יבש — בזמנו, וקתני [ושנה]: ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אלמא [מכאן]: שהעצים קרנא הוי [הם נחשבים לקרן] ולא לרווח. וכדברי רבא, וקשה לאביי!

The Gemara raises an objection against this from a baraita that discusses the halakhot of a mortgage: If the tree dried up or was chopped down, it is forbidden for both the creditor and the debtor to take it for themselves. How should they proceed? It is sold for wood, and land should be purchased with the proceeds, and he, i.e., the creditor, consumes the produce from that land. The Gemara clarifies: What, is it not referring to a dry tree that is similar to one that was chopped down, in that just as the tree was chopped down at its proper time, so too, the tree dried at its proper time? And yet the tanna teaches that land should be purchased with the money and the creditor consumes the produce. Apparently, the wood is considered part of the principal, not the profits. This supports Rava’s opinion and presents a difficulty to Abaye.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״דאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) לָא נִקְצַץ דֻּומְיָא דְּיָבַשׁ מָה יָבַשׁ בְּלֹא זְמַנּוֹ אַף נִקְצַץ בְּלֹא זְמַנּוֹ.

The Gemara rejects this argument: No, the chopped-down tree mentioned in the baraita is similar to the dry one: Just as that tree dried up before its time, so too, this one was chopped down before its time. Since this did not occur naturally, the wood is classified as produce; had the orchard dried up at the expected time, its trees would be considered as part of the land.

רי״ףרש״יתוספותראב״דאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בלא זמנו – ומודה אביי בלא זמנו שחדל לעשות פרי דכיון דלאו אורחיה לאו פירא הוא ולאו אדעתא דהכי נחת.

לא מה יבש שלא בזמנו – יבש משמע שלא בזמנו מדלא קתני הזקין ואע״ג דהזקין נמי משמע שלא בזמנו כדאמרינן בסמוך אימא והזקינו הזקינו משמע בין בזמנו בין שלא בזמנו אבל יבש לא משמע אלא שלא בזמנו.

אף נקצץ שלא בזמנו – וא״ת ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו והא מעיקרא לא פריך אלא מיבש דהוה דומיא דנקצץ אבל מנקצץ בזמנו לא פריך משום דאיכא למימר דנקצץ בזמנו היינו לאחר שיבש שלא בזמנו והשתא דשני ליה מיבש תו לא קשיא ליה לאביי וי״ל דמעיקרא נמי קשיא ליה מנקצץ דנקצץ משמע סתמא אחר שיבש בזמנו כמו שדרכו והא דקאמר מה נקצץ בזמנו אף יבש בזמנו משום שרוצה להקשות משניהם אי נמי לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כדמשני בתר הכי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אף נקצץ כו׳ וא״ת ואמאי איצטריך כו׳ א״נ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כו׳ עכ״ל ויש לדקדק בדבריהם דמעיקרא מאי קושיא דאימא דקושטא הוא דמנקצץ לא פריך מידי מיהו איצטריך המתרץ למימר אף נקצץ שלא בזמנו כי היכי דלא נידוק יבש בזמנו דומיא דנקצץ בזמנו כדפריך המקשה ויש לומר כיון דלפום הך סברא נקצץ בזמנו סתמא היינו אחר שיבש שלא בזמנו הוא אם כן למ״ל למיתני כלל לדברי המתרץ נקצץ שלא בזמנו כיון דאפילו בזמנו נמי דינא הכי אבל למאי דקשיא ליה נמי מנקצץ בזמנו דסתמא אחר שיבש בזמנו הוא ניחא לדברי המתרץ דתני דוקא נקצץ שלא בזמנו ודו״ק:

ודוחים: לא, נקצץ האמור שם דומיא [בדומה] ליבש, מה יבש כוונתו בלא זמנו, אף נקצץ — בלא זמנו. וכיון שלא היה זה כדרכו לכן נחשב כפרי, אבל אם יבש הפרדס בזמנו נחשבים האילנות כגוף הקרקע.

The Gemara rejects this argument: No, the chopped-down tree mentioned in the baraita is similar to the dry one: Just as that tree dried up before its time, so too, this one was chopped down before its time. Since this did not occur naturally, the wood is classified as produce; had the orchard dried up at the expected time, its trees would be considered as part of the land.

רי״ףרש״יתוספותראב״דאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) ת״שתָּא שְׁמַע ^זנָפְלוּ לָהּ גְּפָנִים וְזֵיתִים זְקֵנִים

The Gemara suggests: Come and hear a proof to Rava’s opinion from a mishna (Ketubot 79b): If a woman after her marriage had old vines and olive trees that were bequeathed to her by means of inheritance,

ז. ז רמב״ם הלכות אישות כ״ב:כ״ג
סמ״ג מצוות עשה ע״ח
טור אבן העזר פ״ה:י״ד
שולחן ערוך אבן העזר פ״ה:י״ד

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ז רמב״ם הלכות אישות כ״ב:כ״ג

סמ״ג מצוות עשה ע״ח

טור אבן העזר פ״ה:י״ד

שולחן ערוך אבן העזר פ״ה:י״ד

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נפלו לה – לאשה משניסת מת אביה ונפלו לה בירושה.

נפלו לה זיתים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע ובעל אוכל פירות – אבל לא יקצוץ עצים אלמא קרנא הוי וקשה לאביי דאמר עצים פרי הוי במקום שאין פרי אחר ותימה דמאי פריך דהתם ע״כ מיירי שעושין קצת פירות מדפליג התם רבי יהודה ואמר לא תמכור מפני שבח בית אביה ומוקי ליה התם בשדה שאינה שלה ואי ליכא פירות כלל מה שבח בית אביה יש הלא בעל השדה לא יניחם לעמוד שם יותר אחר שנתייבשו והבעל יקוץ אותם לעצים וכן משמע נמי מעיקרא דבעי לאוקמי פלוגתייהו בנפלו לה זיתים בשדה שלה ופליגי אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל ימכרם ופריך והא עבדים ושפחות זקנים דהוי כנפלו בשדה שאינה שלה ופליגי והנהו עבדים ושפחות ע״כ כשעושין קצת מלאכה דאי לאו הכי מה מכירה שייך בהם דמי יקנה וה״נ מיירי דאיכא בזיתים קצת פירי ולכך הוו קרנא אפילו לאביי ולפי שאין עושין אלא פירות מועטין ילקח בהן קרקע ויאכל פירות וזהו טובת שניהם אבל בשמעתין דליכא פרי אז העצים מיקרו פרי לאביי וי״ל דמ״מ מוכח שפיר דקרנא הוי אפילו כשיבש לגמרי ולהכי קאמר תנא קמא ילקח בהן קרקע אפילו מעתה שעושין קצת פירות לטובתו של בעל ופליג ארשב״ג דאמר לא תמכור משום שבח בית אביה ולא חיישינן לטובת הבעל כל זמן שעושין קצת פירות עד שתייבש לגמרי ואז ילקח בהן קרקע אבל לאביי דאמר פרי הוי וכשייבש לגמרי נוטל בעל הבית הכל אם כן אין זה טובת הבעל מה שלקח בהן קרקע ואוכל פירות משלו כי טוב לו יותר להמתין מעט עד שתייבש לגמרי ויהא הכל שלו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע נפלו לה זיתים וגפנים זקנים כול׳ – מה שפירשתי במהדורה קמא דאי פירא הוו ליהוו כפירות מחוברין לקרקע דאינון לבעל. אי קשיא והא באילו פירות מחוברין לקרקע אמרינן דאינון לבעל שהן צריכין עדין לקרקע אבל אם אינם צריכים לקרקע כלל הא קימ׳ לן דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. ופירות תלושין הן של אשה. וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והני נמי כיון שיבשו ואינן צריכין כלל לקרקע ליהוו כתלושין ואמאי ליהוו דבעל. יש לומר כאילו פירות מחוברין שאינן צריכין לקרקע דכתלושין דמו הני מילי כפירי דכמה דקיימי בארעא מיכחש כחשי. הילכך לתלישה קיימי אבל הני עצים דלא מכחשי אדרבה טפי מינטרי שפיר אגב קרקע לא אמרינן כתלושין דמו הילכך אי חשבת להו פירות הוו להו כפירות המחוברין לקרקע דאינון דבעל.

נפלו ליה זתים וגפנים וכו׳. אליבא דרבנן קפריך דאמרי פירות המחוברים לקרקע הרי אלו שלו דאלו לרבי מאיר הא אפילו פירות קאמר ילקח בהם קרקע ולא מצי לדחויי ולאוקמה כרבי מאיר דאם כן אמאי נקט זתים וגפנים אפילו פירות נמי. ומיהו קשה מאי מקשה מהכא דהא על כרחך הני זתים וגפנים מיירי שעושין פירות קצת מדמרמה להו התם בפרק האשה שנפלו לה עבדים ושפחות זקנים דקאמר עלייהו בירושלמי בשעושין כדי טפולן וגם נמי מדקאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו׳ ככתוב בתוספות והאי פרדיסא דהכא מיירי דקש לגמרי ואין עושין פירות כלל דאי הוה עושה פירות לא היה המלוה מתרעם דמעט פירות טובים יותר מכל הפירות שיכולין להיות בקרקע שמלקח בדמי עצים. ועוד מדמקשה עליה מיבש האילן אבל עושה קצת פירות מודה אביי דקרנא הויא כההיא משנה. ויש לומר דהכי פירושו דמשמע דלטובת הבעל קאמר תנא קמא ימכרו לעצים מדפליג עליה רבי שמעון בן גמליאל ואמר לא תמכור משום שבח וכו׳ ואי פירא הוי אחר שהזקינו לגמרי טוב לו לבעל שיאכל פירות המועטין הגדלין בהן ואחר שיבשו יהיו העצים שלו ממה שימכרו עתה לעצים אלא ודאי אחר שיבשו קרנא הוי ולכך טוב לו שימכרו עתה. הרא״ש.

בד״ה נפלו לה זיתים כו׳ מדפליג התם רבי יהודה ואמר כו׳ ומוקי לה התם בשדה שאינה שלה כו׳ עכ״ל כצ״ל והמקשה דהכא ודאי דידע נמי אוקימתא דהתם אלא דלא אסיק אדעתיה למימר דמהאי טעמא מקרי כליא קרנא אי נמי המתרץ נמי לא ה״ל למימר משום דקא כליא קרנא אלא כיון דאוקמינא לה בשדה שאינה שלה ע״כ בעושין קצת פירות והוי קרנא אפי׳ לאביי ודו״ק:

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר: נפלו לה לאשה אחרי שהתחתנה גפנים וזיתים זקנים בירושה, מה יעשו בהם —

The Gemara suggests: Come and hear a proof to Rava’s opinion from a mishna (Ketubot 79b): If a woman after her marriage had old vines and olive trees that were bequeathed to her by means of inheritance,

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״דאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון